<h1>ארחות חיים הלכ' ברהמ"ז סימן ל"ב</h1>
<h2>דף מה:</h2>
ג' שאכלו כאחד אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקין לא' פי' אם אכלו ג' כאחד ויש לשני' נחץ לצאת חוץ ועדיין לא גמר הג' לאכול חייב אותו הג' להיות מפסיק בשביל הב' ויענה לזימון ואחר כך יחזור לאכול. וביאר הרשב"א ז"ל שמפסיק בע"כ ועונה עמהם ואפי' לא רצה להפסיק מזמנין עליו בין עונה בין אינו עונה כל זמן שהוא עומד שם אבל אם הא' רוצה לצאת והב' לא גמרו עדיין לאכול אין חייבין להפסיק סעודתו לזמן עם הא' אם לא ירצו. וכתב הריא"ף ז"ל כשהאחד מפסיק פוסק עד שיענה ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו שעד כאן הוא עיקר הזימון ואח"כ יחזור לאכול. ובה"ג כתב שצריך להפסיק עד סוף ברכת הזן ואח"כ יחזור ויאכל ואין צריך לברך לא ברכת המוציא ולא נטילה אבל אוכל והולך ואח"כ יברך ברכת המזון ואפי' אם נמלך אח"כ שלא יאכל מאחר שהיתה כוונתו בשעה שהפסיק לחזור ולאכול לא יצא בברכה זו שברכו חביריו. והראב"ד ז"ל כתב דכל הברכה צריך להפסיק ויוצא בה ידי חובת ברכה על מה שאכל ואם ירצה עוד לאכול צריך נטילת ידים והמוציא כיון שנתחייב בזימון דמיכל וברוכי בהדי הדדי לא אפשר ואיך יתכן שיאכל באמצע הברכה כי הזימון אחת מברכות ברכת המזון הוא ואיך יברך ברכה א' ואח"כ ישלים ברכתו וכתב הרשב"א ז"ל ונראין הדברים. והר' משולם כתב על הראב"ד דכבוד הרב מונח במקומו דנהגו העם להיו' א' מפסיק עד נברך וחוזר ואוכל בלי נטילה ובלי המוציא וטעמא דמילתא משום דהא דאמרי' א' מפסיק לב' לדעתו קאמרינן ולא בעל כרחו מדרך ארץ הוא שיפסיק מדעתו דלא גרע מיוצא לשוק שאינו צריך לעמוד עמהם עד נברך לר' נחמן ועד הזן לר' ששת הכא נמי לא שנא אבל שנים אין מפסיקין לא' שעל כרחו צריך להמתין אותם שאינו רשאי להפקיע הזימון מהם ולא ממנו, וכתב ר' האיי ז"ל שהוא מברך לעצמו בלא זימון ויוצא.
